שמישהו יחזיר את השפיות לפה ומהר!

חודש וחצי של טירוף. הימים אינם ימים כתיקונם. הרוחות סוערות ברשתות החברתיות. מלחמה. הרוגים. פצועים. דייי! אני לא עומד בזה יותר!

עד כה, שום מבצע צבאי לא הוציא אותי מאיפוס. ואז הגיע מבצע "צוק איתן"…

הפעם אני חרד. חרד לחבר שנמצא בחזית. חרד לחיי משפחתי. חרד לחיי ילדיי. חרד לחיי אשתי. חרד לחיי החיילים. איני יודע אם זאת משום שהפעם המלחמה הגיעה הביתה. כמעט כל הארץ מטווחת בטילים. גם אצלנו היו אזעקות. פחד אלוהים!

הסערה החלה עם חטיפת שלושת הנערים. במקביל, ירי לדרום הארץ מרצועת עזה. שבועיים של חרדה מהולה בתקווה הסתיימו במציאתם, מתים. למחרת, הרצח המחריד של הנער הערבי משועפט. כסוג של נבואה, יצאתי (יחד עם חבריי הבלוגרים) ביוזמה אינטרנטית הקוראת להרגעת הרוחות. הרוחות סערו באינטרנט: מי רצח את הנער הערבי? מי התחיל? קללות, נאצות וכדומה. שבועיים שלמים של סיר לחץ ברשתות החברתיות.

ומאז אני משותק. מבולבל. לא אני.

במלחמות ומבצעים צבאיים האחרונים, ה"נראות" וה"תודעה" על "האמת ההיסטורית"- חשובות מאוד. לכן הקרב ברשתות החברתיות ובמדיות השונות לא פחות חשוב משדה הקרב עצמו. אני מודה שלא לקחתי חלק בזה. לא היו לי את הכוחות הנפשיים לעשות זאת וגם לא ראיתי בזה טעם. פשוט לקחתי צעד אחורה. הפיד שלי בפייסבוק כבר שלושה שבועות מתעסק רק במבצע, הן בחלק הקשה יותר (פגיעות, טילים והרוגים) והן בחלק היפה יותר (של התגייסות החברה למתן צ'ופרים לחיילים). מה שהדהים אותי – ואני לוקח את זה כדבר החיובי ביותר של התקופה האחרונה – הוא ההגעה לשתי הלוויות של חיילים בודדים. 30 אלף איש לכל הלוויה (סה"כ 60 אלף איש! שלא הכירו את הנופלים). הדבר מראה את הכוח של הרשתות החברתיות. מדהים. שעתה היפה ביותר של החברה הישראלית, בשנים האחרונות.

כבר חודש שאני…:

  1. לא קורא ספרים
  2. לא מצליח לכתוב בבלוג שלי. החרדה והכאב לחיילים מדכא השראה
  3. לא יוצא אם הילדים לפארק
  4. לא ישן רצוף במיטה שלי. בימים של אזעקות, ישנו עם הילדים בממ"ד (שהוא ממילא החדר שלהם). כאשר נרגע, חזרנו. וחוזר חלילה
  5. לא מפסיק לראות חדשות 10
  6. לא מצליח לעבוד כמו שצריך. עובד און-אוף בעבודה
  7. לא זוכר מה זה זוגיות. כבר חודש שאנחנו "לא רואים" אחד את השנייה במובן של להיות יחד. באמת.
  8. לא מצליח לישון בלילה ואז…
  9. לא מצליח לקום בבוקר
  10. מנסה להסביר לילדיי את המתרחש. קצת מאתגר כשיש לך ילד בן 8 שמבין, קורא, שומע ויודע (אז לא ניתן לייפות יותר מדי) ומצד שני ילד בן 3.
  11. בחרדות. ממש חרדות קיומיות. למשפחתי ולי.
  12. חושש לחברים אשר נמצאים בקו החזית

אני רוצה כבר…:

  1. להפיג את רמת החרדה. להרגיע. שקטטטטט
  2. ללכת לבריכה/ים/פארק עם הילדים. שכחתי כבר שאנחנו בעיצומו של הקיץ
  3. לקרוא, לקרוא ולקרוא…
  4. לכתוב, לכתוב ולכתוב…(אה, רגע אני בעצם כותב ברגעים אלו, לא?!?)
  5. שיתאפשר לי ללכת לפארק, לקולנוע, לטייל ולא להיות בכל רגע בקרבת מרחב מוגן
  6. לא לשמוע על עוד חיילים ואזרחים הרוגים
  7. להחזיר לי את רגעי הקסם שלי עם אשתי
  8. לחזור לשפיות!!!

כמובן שאני מדבר בשמי בלבד. בחודש האחרון, אולי טעמנו קמצוץ ממה שעוברים תושבי הדרום כבר 14 שנה. איני יכול לדמיין מה עובר על תושבי וילדי הדרום. את ההשפעות של מה שהם עוברים אנחנו נראה אולי עוד 20 שנה.

בהזדמנות זו, אני רוצה לחזק את חיילי צה"ל. אין לכם מושג כמה העם תומך בכם! תחזרו לשלום (כן ניתן לומר כך, זה אפילו עדיף. הסבר, כאן).

אז בואו נירגע קצת…..רק קצת….

אההממממממ...

יואב כהן-מלמד- "תחתית החבית"

לא, עוד לא הגעתי אליה…כנראה שיש עוד…

 

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שמישהו יחזיר את השפיות לפה ומהר!

  1. כל מילה שכתבת היא ביטוי מדוייק לתחושות המלוות אותי בוקר וערב.
    הלוואי והסדר ישוב על קנו בהקדם.
    מי יתן וגם הפעם הנבואה שלך תתגשם במהירות ולא נדע עוד את משמעות המלחמות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s