אנו חיים במדינה עם קצב אירועים וחדשות מטורף. כמו השיר "אין רגע דל". אולם, ביום זה המדינה עוצרת מלכת. מתייחדת. מתייחדת עם בניה, בנותיה וחלליה.
הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון- יום העצמאות הנם ימים קשים להכיל מבחינה רגשית. העיתונות מלאה בכתבות כואבות וקשים מנשוא.
כתבה מסוג זה הנה כתבה על אמהותיהן של שני נופלים העונים לשם "יובל הראל". סיפור קשה, כואב וצירוף מקרים מזעזע.
אשתי, אפרת, ואני ישבנו ביום שישי האחרון וקראנו את הכתבה. אשתי מאוד רגישה ליום הזיכרון. דמעות זלגו בעיניה. אמרתי לה שלא תתחיל אפילו לקרוא כי היא תישאב לזה. חבל לפני השינה.
קראה, בכתה ונרדמה. אני לעומת זאת לא הצלחתי לישון. מתהפך, מתהפך…
הכאב על הסיפור ששמעתי מפי אשתי כבר 18 שנה, מגיע לכדי כתבה עם הפרטים המדויקים. הרצון לקרוא את הסיפור לא נתן לי מנוח. אז קמתי…
אני קורא. צמרמורת…לחלוחית…ועוד אחת…
לך תישן אחרי כתבה כזו! ואז זה הגיע…בום! מה שהדחקתי והדחקתי… הגיע!
לא שלא ידעתי, אבל ישנם רגעים בהם ההכרה והאסימון נופלים. פשוט נופלים. הגעתי להכרה המפחידה כי יש לי שני בנים. לא אחד. שניים. לפחות.
ויום אחד הם יהיו בצבא. כיצד ניתן להישאר שפוי עם ידיעה שכזו? הגדול, נועם, בן 8 כבר. עוד 10 שנים יתגייס. הקטן, איתי, עוד 15.
זה רחוק אבל כל כך קרוב…
בימים אלו אני מחבק אותם כל כך חזק. הפחד מבעית, כמעט משתק. אבל אני מציאותי והחיים מתפקדים כרגיל.
קונפליקט-דילמה
ברגעים כאלה, ישנה התנגשות בין הערכים עליהם גדלת לבין היצר האבהי/ההורי שלך. ערכים של ציונות, נתינה למדינה אבל איך ניתן "לתת" למדינה את הדבר הקרוב אליך?
ההורים בימינו, וגם או בעיקר האבות, מתמודדים עם דילמה לא פשוטה זו. את חלקם ניתן לקרוא , במסגרת "פרוייקט האבות", פרוייקט של אבות הכותבים על כל מיני נושאים הקשורים באבהות.
אבות ששירתו בצבא, היו מפקדים, קצינים וחפ"שים, נתנו את חובתם למדינה- מתמודדים כעת כאבות בקונפליקט בין הערכים עליהם גדלו ויישמו לבין היותם הורים.
חלק מעדיפים שילדיהם לא יתגייסו. אחרים, רואים בשירות בצה"ל ערך. נוספים, רואים בהקרבה עצמית ערך שלא צריך לקדש. אכן דילמה לא פשוטה…
איפה אני בסיפור?
זה עוד מוקדם אבל אני כן מחנך את ילדיי לראות את הטוב והיפה של המדינה שלנו. בתור מי שכל ילדותו עברה בצרפת, אני יודע להעריך את עצם היותי חי במדינת היהודים.
לא קל לגדול כיהודי במדינה זרה. כאן הוא ביתי ואין ספק בכלל. זו מדינתי ואני מאושר שאני גר וחי בה. ישנם המון צדדים חיוביים בלחיות בארץ ואת זה אנחיל לילדיי.
כמובן שהשירות הצבאי הנו חלק מזה. לא משנה לי בתור מה. החיים האזרחיים שלאחר מכן הרבה יותר חשובים ומשמעותיים (כמותית וערכית) מהשירות הצבאי עצמו.
האם ומה הם יבחרו ללמוד? איזה מקצוע יהיה להם? כיצד ישתלבו בשוק העבודה? כיצד ישתלבו בשוק הכלכלי? מה עם החיים החברתיים שלהם? החיים הזוגיים שלהם?
עוד חזון למועד…
מי ייתן ושלא יתווספו עוד שמות עד ליום הזיכרון הבא. ולגבי הערב…חג עצמאות שמח!
תחתית החבית 
כואב. מרגש. מפחיד… אלו המילים שיושבות לי בראש בימים אלו. המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ.. מעין פחד משתק מהלא נודע. אשריך שהצלחת לכתוב את שעל ליבך. (אני לעומתך, בעלי האהוב, מסתגרת, מדחיקה, ולא מסוגלת לכתוב אפילו תגובה לפוסט… מפחדת מכוחן של המילים.)
השם ישמור את הבנים שלנו ואת כל עמו ישראל.